מאחורי הקלעים של הסרט "שקרים בארון"

כיצד תגיבו אם תקבלו יום אחד טלפון, וקול אלמוני מעבר לקו יזמין אתכם להצטרף אליו ל"טיול שאין ממנו דרך חזרה"? מפחיד, לא?

את שירלי ברקוביץ (35), קולנוענית צעירה ומוכשרת, זה דווקא איתגר. התוצאה – "שקרים בארון", סרט דוקומנטרי יוצא דופן, שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ירושלים, וששודר ביס-דוקו, וסחף ביקורות נלהבות בעיתונים. לאחר ההקרנה, הושבנו את שירלי –  מי שסיימה את לימודי הקולנוע לפני 9 שנים, וכבר ביימה שלשה סרטים דוקומנטריים – כדי לשמוע איך כל זה התחיל. איך במאית צעירה מגיעה להפרתה קולנועית שכזאת.

"קודם כל, אל תקרא לי במאית", היא ממהרת לתקן. " ד"ר הנרי אונגר, המורה שלי במדרשה לאמנות בבית ברל, נהג לומר שרק מי שהתעניין במשך שנים בפילוסופיה, קורא שלשה ספרים בשבוע, רק מי שלמד, ששינן, שאסף חומר, שנכנס לעובדי הקורה, ושיודע את כל ששת האמנויות שלפני האמנות השביעית, הקולנוע  – יכול לקרוא לעצמו במאי. לפי הקריטריון הזה אני עדיין לא יכולה להתהדר בתואר במאי, אבל עשיתי שלשה סרטים שאני מאד גאה בהם".

הסרט הדוקומנטרי הראשון שלה שבו עקבה וצילמה במשך שלוש שנים אחרי שחיינית נכה, שחלמה להגיע למקום הראשון בתחרות בינלאומית בארגנטינה – אך לבסוף סיימה במקום האחרון, הוקרן ברשות השנייה.

הסרט השני היה אודות נרקומנית צעירה, שהרימה את עצמה מהרחוב, ומנסה לשקם את עצמה, אך נופלת בחזרה לזרועות הסם. במשך 3 שנים עקבה שירלי עם המצלמה שלה אחר מאבקה של הנרקומנית בהתמכרות ("ממש ישנתי אתה…") עד לסוף הלא טוב. סוף מתסכל, אך מלא חוויות יצירה.

כאשר קיבלה שירלי את שיחת הטלפון מאור, אמרה  לו מיד: בוא נפגש. את הפגישה היא מתארת כך: "הופיע לי בחור-בחור, גבר-גבר, עם שערות על הידיים, משקפיים ותלתלים, וסיפר שבמשך שנים הוציא מהוריו 70 שקל בממוצע בכל יום, בטענת שווא שהוא צריך את זה לשעורים פרטיים, כדי לנסוע להמשך לימודים באנגליה. הוא אסף כך סכום של כ-50 אלף שקל, והוא מתכונן לנסוע לתאילנד להגשים את חלום חייו" ניתוח לשנוי מין. הוא הסביר לי שכאשר אמר בטלפון שהוא נוסע לדרך שאין ממנה חזרה,  התכוון שהוא רוצה לנסוע בתור גבר – ולחזור בתור אשה…"

מובן שאור (אז בן 22) לא היה צריך להוסיף. "איך ששמעתי את הפרטים בקצרה, הבנתי מיד שיש פה סיפור מהסרטים", היא משחזרת. "נתתי לו מצלמת כף-יד הכי מעפנה שיש ואמרתי לו: מהיום אתה מתחיל לתעד את עצמך. תמקם את המצלמה כך שתוכל לצלם את כל מה שאתה עושה: ישן, מתקלח, מתגלח, נפגש עם חברים, הולך לקניות, מדבר. בהתחלה היה מביא לי את כל החומרים בפורמט של מיני DV. משהו נורא. הסברתי לו על מה הוא צריך לשים לב: הד רום, זוויות צילום שצילם את עצמו, הימנעות מחלון פתוח ורעש של אוטובוסים, אור מכיוון לא נכון. ממש לימדתי אותו חוקים בסיסים בצילום".

בחדר שלו הייתה תלויה תמונה גדולה, מאחוריה ניהל טבלת-תקווה, לקראת הנסיעה הגורלית לתאילנד. מדי פעם הניח את המצלמה על עצם יציב, כדי שתקלוט את הרישומים וכדי שיוכל להשיח מולה את שעל ליבו. בפועל הפכה המצלמה לשותפתו לסוד. שירלי  ממשיכה וחושפת בסרט את הדרכים והאמצעים שבהם נקט אור כדי לצבור את הסכום שנדרש לנסיעה לניתוח. בין השאר מתעדת המצלמה את אור מזייף מכתב אישור המעיד שכאילו התקבל ללמודים באוקספורד. מאוחר יותר המצלמה מנציחה את המעמד שבו ההורים נותנים לו צ'ק על סך 48 אלף שקל לטובת הלימודים – כסף שהשלים את הסכום שהיה דרוש לו לצורך הניתוח.

"ידעתי שיש לי חומר טוב לסרט, אבל מבחינתי זה היה הימור כספי גדול מאד", מסבירה שירלי, ששילמה מכיסה את הוצאות חומרי הגלם והנסיעה לתאילנד בתקווה שהפרויקט יאושר על ידי yes, ויזכה אותה במימון. "לא היה לי שום גאראנטי", היא מתארת. "בyes לא זורקים סתם כסף. גם על סרט הנרקומנית עבדתי שנה עד שקיבלתי עזרה במימון. ב yes רוצים לראות קודם פרומו. קודם לוודא שיש חומרים שמהם יוכלו לקבל מושג על הסרט. אני גם הייתי צריכה להתמודד על המכרז מול 300 יוצרים אחרים, שמהם מתקבלים בערך שניים עשר…"

כדי לטוס לצילומים בתאילנד היא הייתה צריכה לסגור את הבית, ולהעביר את הכלבים ואת העציצים שלה לטיפול צד שלישי. מכיוון שהכל התרחש בטרם קיבלה תקציב מyes, היא נסעה לתאילנד כצוות של איש אחד: צלמת/מקליטה/תאורנית/מפיקה/במאית. "בדרך כלל דרוש צוות יותר גדול – אבל ראיונות בנושא כמו שלי, מחייבים סביבה אינטימית", היא מציינת. "לכן, כל תוספת של אנשים היתה שוברת את האינטימיות…"

"בהתחלה, הרצון של אור ושלי היה לעשות סרט דוקומנטרי רגיל, עם ראיונות והסברים, אבל בסופו של דבר יצא סרט שמדבר בעד עצמו", מסבירה שירלי. "כלומר – כל מה שנאמר, נאמר בצילום החי של ההתרחשויות. בהחלטה מאד אמיצה עשינו  סרט עלילתי לכל דבר. ללא ראיונות או וויס אובר. סיפור שמספר את עצמו. אני לא יודעת אם היית מצליחה בזה, אלמלא העזרה שקיבלתי מטלי שמש ואסף סודרי וכמובן מעורך הסרט דניאל סיון הגאון ומהעורכת הראשונית טובה אשר, שבעזרתם יצרתי סרט-מתח, מהסוג שבו הצופה לא יודע במשך כמעט חצי שעה, מה יקרה בהמשך. גם את הפרומו עשינו כך שהצופה לא ידע בדיוק על מה הסרט…"

יש בסרט כמה וכמה נקודות שיא, שלא היו יכולות לזכות להנצחה, אלמלא השתמש אור  בעצמו במצלמת היד ששירלי נתנה לו. למשל, באחת הסצנות הוא מצלם את עצמו בעבודת הזיוף של תעודת הקבלה ללימודים, דבר שגורם לו לפתע בחילה איומה, והוא יוצא לרחוב להקיא. המצלמה מתעדת הכל. אמנם התמונה גרעינית מאד, רעשנית מאד ורחוקה מלהציג תוצאות איכותיות – אולם היא מעבירה בדייקנות רבה את התחושה. כך גם בסצנה בו אור  ממהר לסניף הדואר כדי לשלוח את הכסף לתאילנד. התמונה תזזיתית, אבל מעבירה את התחושה הנכונה.

לקראת ההמראה לתאילנד, כבר הצטיידה שירלי ב-AG-DVX100 של פנסוניק – שמצלמת על קלטות – ומיקרופון צוואר.  "היו קטעים קשים", היא נזכרת. "בעיקר בצילומים בתוך בית החולים. לפני הניתוח ואחריו. חלק היו כל כך קשים – שהם ירדו בעריכה. יחד עם זאת הייתי צריכה לזכור תמיד שמדובר בסרט דוקו שצריך לכלול קטעים אמיתיים.

לקראת החזרה לישראל, ארגנה שירלי צוות נוסף, שימתין לאור בנמל התעופה, שם חיכה לו אחיו. "אור הביא אותו לשדה התעופה בתואנה שהוא שלח עם חבר מהלימודים מתנה יקרה שרכש מחו"ל ועליו לפגוש את האיש שיביא את המתנה", מסבירה שירלי. "הלבשנו לאור  מיקרופון צוואר, כדי שנוכל להקליט את הפגישה. את הקטע הזה צילמנו במצלמה DSR-450 של סוני עם עדשת טלה 20 עם אקסטנדר (מכפיל). זה אומר שהיו שני צוותים הצוות הנוסף ניצן משה ואורי בראון שחיכה בשדה לנחיתה שלי ושל אור מתאילנד ויכל לעמוד איפה שהוא רוצה ולהתקרב עד קלוז אפ מרחוק עם עדשת טלה, כדי שלא נצטרך להתקרב אל שני האחים, אני שיצאתי עם אור מהשרוול אחרי הטיסה, התמקדתי בפנים של אור וניצן הצלם התמקד בתגובת האח.

" כמובן שהיינו צריכים לתאם את הדבר עם שלטונות נמל התעופה, וקיבלנו את כל הרישיונות הדרושים. ואי אפשר שלא להזכיר את פס קול הסרט, שהולחן על ידי אופיר קותיאל – 'קותימן' –  מי שזכה לשבחים רבים על הפרוייקט ThruYOU ושמגזין TIME כלל אותו בין הכישרונות המוסיקאליים הגדולים לשנת 2012.

כמובן שמהלך הצילומים היו בעיות טכניות לא מעטות, שהינו צריכים לתת להם מענה במקום, או בשלב הפוסט. "עורכי האונליין – עומרי פלד ויאיר נחשון עבדו מאד קשה על מנת להוציא 'תמונה מתוך הרעש', אם אפשר להגדיר זאת כך", מספרת שירלי. "בפעם אחרת נתקעתי בבנקוק עם סנייזר שלא עבד. חשבתי שאני מתה. המחוג של האנטנה נדפק. הייתי בבעתה, כי אני לבד ואני הולכת להפסיד זמן אם אלך לתקן. אז מצאתי פתרון חיפוי עם הקונדנסר. במקרים אחרים הייתי צריכה לבקש מאנשים במקומות ציבוריים שלא יעברו מול המצלמה. עוד עשיתי, למשל, מעבר מראיון על רקע מוסיקה ברחוב רועש, לחדר שקט להמשך השיחה. כשהיה ליקוי בתאורה בלילה, נעזרנו בפנס כיס, או בתאורת עמודי הרחוב. הכל כשהמצלמה במצב ידני".

הבחירה של שירלי במצלמת DVX100, היתה די מקרית. "חברת 'אנטנה הפקות' חיסלה באותה תקופה את פעילותה וקניתי מהם את המצלמה. כבר בעבר השתמשתי ב-DVX והכרתי אותה. לכן היה לי נוח להשתמש בה. אחר כך הלכתי לבנד פרו ומהם ולקחתי מיני לייט וסטים של מגיני שמש, ספוגים וקליפסים שתמיד הולכים לאיבוד. המתח היה גדול. אחרי הכל מדובר בסרט שאי אפשר לשחזר בו צילומים שלא הצליחו. ידעתי שאני נוסעת עם גבר – שיחזור אישה ולא תהייה שום אפשרות לצלם בשנית את הגלגול הקודם שלו. לכן צילמתי איזה 170 שעות חומר גלם…"

לאחר ששבה ארצה דגמה שירלי את החומר אצל 'ברגר שרותי מצלמה' בעזרת DSR-11 של סוני שהזין את הווידיאו והסאונד להארדיסק חיצוני דרך מערכת עריכה AVID. תוצאת העריכה הראשונה של הטריילר נשלחה לחברת יס, כדי שתדרבן אותם לבחור בפרוייקט ולזכות במכרז. "העברנו אליהם  17 דקות, וקיבלנו מהם חצי מיליון  שקל ליצירת מיני סדרה. כמובן שזה לא הספיק, אבל למזלנו קיבלנו תוספת מ'קרן מקור' ובהמשך ממפעל הפיס..", היא מגוללת.

החלקים של הדגימה ועבודת הפוסט היו המפרכים ביותר. "לאחר הדיגום ריכזתי את כל חומרי הגלם, כולל התמלול המלא של כל הקלטות", מתארת שירלי. "הייתי חייבת לדעת מה יש לי בכל קלטת, וזה כלל את קוד זמן ( TC) של כל מה שנאמר בו. כך הגעתי לשלב הראשון של העריכה, כשלצידי טובה אשר, מי שהייתה העורכת של 'נועה בת 17' ושל סרטים נוספים.

"מתוך כל חומרי הגלם טובה צפתה ב 80 שעות, וזה היה אמור לקחת שנה שלמה. בשלב זה שינינו כיוון והחלטנו שעוברים מהפורמט של סרט דוקומנטרי, לפורמט של סרט מתח. הדיגום הראשון ב-OFF LINE עבר בסדר. הבעיות החלו לצוץ ב-ON LINE. התחילו להצטבר כמויות עצומות של שכבות, כמו שכבת טשטוש, שניסים מסס העורך היה אמון עליהם בהצלחה רבה וכמו שכבת טקסטים ותיקוני צבע, וכדומה. הפרויקט נהייה מאד 'כבד'. באחד המקרים אפילו קרס לנו אחד הכוננים, ומזל שהיה לנו גיבוי. 

"עמדנו גם בפני שאלות ודילמות נוספות. למשל: איך מתמודדים ומאחדים יחסי מסך שונים. אני צילמתי ביחס של 16:9, אבל אור צילם במצלמת כף היד ביחס מסך של 4:3. לבסוף החלטנו לערוך ביחס של 16:9, ללא שזירה. כל פריים ופריים קיבל התייחסות מצידי: מה למחוק ומה לשנות ליחס החדש. אגב, עבודה רבה השקענו בצילומים שאור עשה בסניף הדואר, כי היה צורך לטשטש את כתובת המען שנראתה על מעטפת הכסף. למעשה, חלק ניכר מהעבודה לא היה עריכה טהורה, אלה עיבוד של כל תמונה ותמונה.

"אני זוכרת שתהינו בינינו לבין עצמנו האם בחלק הראשון לא היו יותר מדי דיבורים. שאלנו אם זה עובר מסך, או שיכניס את הצופה לשעמום. הראתי את החלק הזה לכמה עורכים והדעה של רובם הייתה שקטעים עם הסברים ודיבורים של אור, יצרו אצל הצופה תחושה דחייה ממנו. מצד שני קטעים יותר ארוכים עם ההורים, יצרו הזדהות טובה אתם. גם פה קיבלנו את אותה החלטה – ונתנו גם לחצי השני של הסרט, פורמט של סרט מתח…".

רשימת ההקרנות